שאלנו את ג'יליאן אנדרסון שאלות על חינוך המיני שלה ועל התוכנית, כמובן
כשג'יליאן אנדרסון עברה ללוס אנג'לס בשנת 1992, היא קיבלה את סרטה העלילתי הראשון המפנה בתוך שנה מלהיות שם. אולם בעקבות זאת היא לא הצליחה למצוא עבודה במשך שנה מכיוון שבאופן הגון רב היא לא רצתה לעשות טלוויזיה. למרות שנשבעה שלא תעשה טלוויזיה אף פעם, היה הגורל אחרת. השנה ללא עבודה שינתה את דעתה זמן קצר לאחר הופעת אורח בתכנית טלוויזיה, היא קיבלה את התסריט לאקס-קבצים והשאר, כידוע, הוא היסטוריה.
© עשר שלוש עשרה הפקות
נראה כמו רתיעה ואנדרסון הם מתכון להצלחה. בראיון ל- EW , היא גילתה לאחרונה, 'קראתי קצת קטנטן מהפרק הראשון וזרקתי אותו לפח. בתחילה הרגשתי שזה יותר מדי על האף. ' אבל בזכות פיטר מורגן, בן זוגה, שהוציא את זה מהפח ושכנע את אנדרסון להמשיך בזה, יצא לנו לחזות בדמותו של ז'אן מחינוך המיני של נטפליקס, שמגדיר מספר עצום של רגשות, לא רק בקרב בני נוער שפוגעים. גיל ההתבגרות אך גם בן 90, שנמצא בגיל 30 בתחילת העשור.
© נטפליקס
ולמרות שנראה שהיא ממלאת את התפקיד של אם מטפלת מינית, שלעתים קרובות מוצאת את עצמה חוצה גבולות, חותרת לחייו האישיים והמיניים של בנה, זה באמת ראוי להערצה לראות איך היא עוברת מדרמה לדרמה בצורה כה חלקה. חייג בעובדה שהנושא - חינוך מיני - נע בין להיות טאבו ברוב מדינות העולם השלישי לבין להיות לא יעיל בעולם הראשון, וההתפעלות שלך ממלאכתה רק עולה.
כיצד לטפל בישבן שפוף
© נטפליקס
מדהים איך האדם שגדלתי מטפל במקרים בצורה רציונאלית כל כך, ומציע הסברים מדעיים כסקפטנים לאמינות של בן זוגה המשקיע ב תיקי האקס , הפכה ללא כל מאמץ לדמות הבלתי מתביישת והכמעט לא מתחכמת הזו חינוך מיני . אבל אז, האם היא כזו בחייה האישיים? איך היא מתמודדת עם חינוך מיני בחייה האישיים? איך זה היה בשבילה, כשהתבגר? הנה כמה קטעים מהראיון שלנו איתה שעזרו לי להתוודות כמה אני מעריץ גדול וכמובן ענה על לא מעט שאלות לא מסודרות עליה בראשי:
אני מהודו ומין הוא כאן טאבו גדול, שלא לדבר על חינוך מיני. איך היה החינוך המיני שלך כשגדלת - בבית ובבית הספר?
אני מתאר לעצמי שונה לגמרי ממה שהיה גדל בהודו. למדתי בתיכון באמריקה התיכונה ואתה יודע, היה שיעור מין. עד כמה שזה לא היה אינפורמטיבי, אני מתאר לעצמי שזה היה יותר ממה שמדינות אחרות ברחבי העולם מספקות. ואתה יודע, לא גדלתי בבית דתי ולכן לא היו לי הרבה מעצורים שדת, על כל צורותיה, יכולה להציב בבני נוער שעוברים את השינויים האלה ואת הבלבול הזה. וכך, זה כנראה הרבה יותר חופשי ופחות מחובר לכל סוג של טאבו מאשר אחוז טוב מאוכלוסיית העולם.
העברת את זה לילדיך?
כן, במידה מסוימת. כלומר אני די פתוח לגבי דברים אז אני חושב שהם יודעים שהם יכולים לדבר איתי על דברים, אבל אם הם בוחרים בכך או לא זה דבר אחר לגמרי. אתה יודע גם אם יש פתיחות של הורה, זה עדיין מאוד מאוד מביך לצעירים וזה מביך להפליא. אתה יודע שהם באמת לא רוצים לדון איתי בכלל.
ספרי החוצות הטובים ביותר בכל הזמנים
© נטפליקס
האם אי פעם זה נעשה מביך על הסטים עם פער הגילאים בין כמה חברי צוות?
רוב השחקנים למעשה מבוגרים הרבה יותר ממה שאתה חושב. הם נראים צעירים, אבל רובם בשנות העשרים לחייהם, חלקם באמצע שנות העשרים המאוחרות לחייהם ולכן רובם חוו את החוויות האלה בעצמם והם מתנהגים צעירים יותר. ובגלל זה, זה מאפשר חופש רב לכולם, גם לעצמם וגם להפקה לטפל בנושאים אלה בצורה הולמת ובטוחה. אבל גם, אתה יודע שנטפליקס מתמודדת עם זה ממש טוב, תמיד יש מישהו שצריך לדבר איתנו על יסוד האינטימיות של זה עם השחקנים. יש מומחה להגדיר כדי שכולם ירגישו בטוחים ונוחים. לרוב זה פשוט הרבה צחקוקים כי זה כמו 'אתה יכול להאמין שאנחנו עושים את זה, זה כל כך טיפשי'.
האם יש דמיון בינך לבין ז'אן? האם יש לך עצות כיצד הורים צריכים לנהל שיחה עם ילדיהם?
אל תעשה את זה כמו שג'ין יהיה העצה שלי. אני חושב שהרבה בני נוער לא רוצים. כל מה שאתה יכול לעשות זה להיפתח ולומר 'אני כאן כדי לדבר' ואתה יכול לנסות להיות כמה שיותר לא שיפוטי ופתוח ולא מבויש ופשוט לאפשר להם לדעת שתצא מה הם צריכים לדבר על או לשאול שאלות בלי להרגיש שהם הולכים להיות בצרות או שהם רעים לחשוב דברים או לעשות דברים. אני חושב שזה באמת חשוב.
© נטפליקס
התבגרתי לראות את ה- X-Files והייתי מעריץ גדול של הסוכן סקאלי. כמה קשה היה לך לשחק את ז'אן? עד כמה אתה וז'אן שונים?
בנה ערכת עזרה ראשונה משלך לטיולים רגליים
זו שאלה כל כך קשה לענות עליה. אני חושב שמצד אחד, יש לא מעט קווי דמיון אבל מצד שני, אני מנסה ואני חושב שיש לי יותר גבולות ממנה ביחסים שלה עם ילדיה. אני לא חושב שאני בהכרח עושה כמה דברים מביכים בציבור כמוה. עם זאת, יש המון דברים שעשיתי שילדי היו אומרים מביכים. אז קשה לדעת, אתה יודע. אבל זה כיף מאוד שיש אפשרות לשחק דמות כה רחבה וקומית כמו שהיא.
זה תמיד שונה מאוד לעשות קומדיה לעומת דרמה. בהחלט היה לי הרבה יותר ניסיון בעשיית דרמה. אני חושב שבעונה הראשונה האתגרים ניסו להבין כמה רחב לעשות אותה והאם זה בסדר להיות מעל הכל והאם זה היה יותר מדי, אבל אני חושב שבעונה השנייה כולנו התמקמנו במה הם הפרמטרים האלה אז יש אלמנט שמרגיש מקורקע יותר. יש אתגרים כמו לעשות את זה יותר מצחיק, וזה אתגר מהנה שיש. אני יודע שיש כמה קומיקאים שעונים על כך כי זה לא המקצוע שלי. אני לא מחזיק את זה בחוזקה כדי שלא יתענה.
© נטפליקס
מה לדעתך הופך את החינוך המיני לפופולרי כל כך ברחבי העולם? כלומר אני יכול להבין, בהודו, היכן מין הוא טאבו כזה וחסר דיאלוג, זהו הנאה אשמה של אנשים, אבל מה עם שאר העולם?
אני חושב שזה טאבו אפילו באמריקה שבו היית חושב שזה בסדר להגיד ולעשות כל דבר. במדינות מסוימות ובשכונות ובתרבויות מסוימות בארה'ב, אתה יודע, גם אם זה לא בית דתי במיוחד, גם אם זה רק בית נהדר מאוד, זה לא בהכרח משהו שיש לדון בו. המופע באמת דוחף הרבה גבולות בצורה חיובית בצורה מהנה וקלילה. וכך, זה הופך אותו לנגיש למגוון רחב של צופים כי בין אם מדובר באנשים שנמצאים כעת בשנות ה -70 לחייהם שעברו את זה בעצמם ויכולים לזכור את ההיבטים המפחידים של להיות נער ובין אם מדובר בבני נוער שעוברים את זה בעצמם ומטילים ספק במיניות שלהם או שאלה האם מה שקורה להם פיזית הוא בסדר או נכון או לא נכון.
כולנו, לא משנה באיזה גיל אנחנו עכשיו, היינו בני נוער וכך, אתם יודעים, זה מצב אוניברסלי של הוויה, ובין אם מדובר באנשים בשנות ה -60 לחייהם שנהנים לראות את זה כי הם זוכרים את הסרבול שבדבר או בין אם מדובר בבני נוער שצופים זה בגלל שהם מכים באמצע זה - אני חושב שזה מציע את שניהם. העובדה שמדובר במבט כה בלתי מבויש לאותן שנים מבדרת אנשים ומנחמת אחרים.
מה אתה חושב על זה?
התחל שיחה, לא אש. פרסם בחביבות.
פרסם תגובה
