ככה זה לחיות עם אב רחוק רגשית
אחי ואני גדלנו בסביבה מאוד מוגנת, שמרביתה שמרה על ידי אמא שלנו. היא הייתה תמצית של כוח וסולידריות והיא ניסתה להטמיע בנו תכונות אלה. היא הייתה חייבת, שכן נוכחותו של גבר בחיינו הייתה עגומה מעט. אבינו עבד בחוף הים ויהיה בבית כמה חודשים ויעדר שוב. איבר ההיעדרות הזה הוא שגרם לשלושתנו, אמי, אחי ואני, להיות קרובים מאוד והתיישבנו בחיים בלי שהוא היה הרבה בסביבה. זה גם גרם לנו להיות קרובים רגשית לאמא שלנו. היא תהיה שם לכל מה שאסיפות מורים להורים, שיעורי שחייה, שיעורי מוסיקה, שיעורי בית ... כמעט הכל. זה בשום אופן לא פירושו ששכחנו את אבינו. הוא היה מתקשר לעיתים קרובות והיינו רצים לכיוון הטלפון בלי שום דבר מלבד התלהבות נלהבת פשוט להגיד שלום, מדי פעם.
אהבתי במיוחד את אבי כשגדלתי. בכל פעם שהוא היה חוזר לעיר, הוא היה מתעקש להפיל אותי לתחנת האוטובוס כדי שאוכל לתפוס את האוטובוס שלי לבית הספר. זו הייתה הדרך שלו להתחבר אליי ולהשלים את ההיעדרות, שהוא הרגיש. לעולם לא הייתי מסתכל עליו ואשב רחוק ממנו ככל שיכולתי בפיאט שלנו. הוא היה מגיע נושא מזוודה מלאה במתנות וטובים עבורנו והיה לנו ערב אחד פשוט לזלול את ממצאיו. מבגדים ועד צעצועים היינו מקבלים את כל מה שאי פעם ייחלנו לו. זו הייתה דרכו לקלקל אותנו וכנראה להודיע לנו שגם אם הוא לא נזכור, עלינו לזכור אותו תמיד דרך נוכחותו החומרנית.
הזמן עבר וגדלנו. הוא עדיין עבד מחוץ למדינה ונפלנו לדפוס די נוח, בבית, המותנה על ידי אמא שלנו. הוא היה חוזר הביתה ומצפה מכולם להסתגל לצורך שלו ומכיוון שהיינו מסודרים מדי בדרכינו, שבירת הדפוס שלנו תהיה קשה לפעמים. היו לנו מריבות קטנות והם היו מסתיימים בטיול או בטיול בגבעות הסמוכות. התחלתי להבין את אבי כאדם כשהתחלתי להתבגר. זה היה קצת מאבק להבין את האדם שהוא היה כשהוא מכסה את רגשותיו תחת לבוש עבה של לימד אותי משוואות מתמטיקה ולהוציא את כולנו לארוחות לעתים קרובות כל כך. זו הייתה ההבנה המוגבלת שהייתה לי עליו שהוא אהב ליהנות עם משפחתו ולנסות דברים חדשים ושונים. הוא לא היה ההורה היעיל ביותר לגבי רגשות כנראה בגלל שאמא שלנו כיסתה היטב את המחלקה הזו.
יום אחד אמי חלתה. מספיק חולה כדי לא להתאושש. היא נפטרה בבוקר חורפי קר וכולנו נזרקנו מכל משמר, בניסיון להבין את האובדן. היינו אבודים והולכים פנימה והחוצה על סף כל רגש. זה כאילו מישהו בא ופשט על המרחב הבטוח שלנו והשאיר אותנו בחוץ, חשופים בשטח פתוח. זה היה קשה. התבקשתי להתבגר פתאום ולקחת אחריות על המצב. הפעם הראשונה שראיתי את אבי על סף התמוטטות אך מסתיר זאת היטב, הייתה כמה ימים לאחר שעזבה אותנו. הוא היה מחזיק בתוכו את פחדיו, צערו ועמימותו ומה שהקרין היה רק המציאות המחוספסת של הדברים. הוא הבין שהוא יצטרך לתפוס את מקום האימהות שלנו, לא רק להחזיר את חיינו למסלולם אלא גם להציע את ההדרכה הרגשית הזו, היא תמיד לקחה אחריות. עכשיו שם התחיל המאבק האמיתי.
הוא עדיין עמד לעבוד. הוא עדיין עמד להיות מחוץ למדינה מכיוון שלא ידע דרך אחרת לברוח מהמצב. לא, אבי הוא לא אסקפיסט אבל לפעמים אתה נופל למלכודת של השארת הדברים כמו שהם. אחי עזב כדי להמשיך בלימודיו בחו'ל ואני נשארתי לבד, בלי משפחה. הבית שתמיד הומה מרץ, גפרורים צורחים וצחוק שתק עכשיו. שקט במידה מסוימת, אתה באמת יכול להרגיש את הקירות נסגרים לפעמים. זה לא היה כל כך חולני. רק שהיו חסרים הרבה חיים מהבית. הריגוש שבביתיות נעלם.
אז אבי חזר הביתה. הרבה זמן בבית. זה הרגע שהוא ואני התחלנו לחיות יחד בבית מלא זיכרונות. גיבשתי את דרך החיים שלי עד שחזר. הייתי עושה דברים על פי לוחות הזמנים שלי ולעיתים קרובות שוכח שהוא היה אוהב להיכלל בהם. הניתוק הרגשי שלו כלפיי היה מוחשי, אבל היינו מצליחים לעבור את היום בלי קשר. אני אדם רגשי ביותר, ולכן חשבתי שיווי משקל זה מושלם. מישהו שקצת נטול רגשות, חי עם מישהו שפתוח מאוד לרגשות, בדרך כלל משתלב היטב. לא הייתי מטיל ספק בחייו והוא לעתים רחוקות היה מטיל ספק בחיי. לא הבנתי שהוא בודד והביע שבדידות קשה לו מאוד. היו לי חברים שלי לקנות את הזמן שלי ואת הבדידות שלי, אבל לא היה לו אף אחד. הבנתי את זה כשיום אחד הוא ביקש ממני לראות איתו סרט ואמרתי לו שאני עסוק (כמו ברוב הפעמים שהייתי עושה), הוא הלך וצפה בו לבד, לבדו. הוא לא הביע את זלזולו בעובדה שתמיד הייתי עסוק בשבילו. הוא פשוט עשה מה שהיה צריך. אז הבנתי שאבי כנראה לעולם לא יביע את רגשותיו כלפי שום דבר שהוא מרגיש רגשי מאוד לגביו.
האם הייתי בת רעה? כן, אולי אבל האם הוא היה אבא רע? לא. הוא היה ולעולם לא יהיה אבא רע. להרבה הורים קשה להתחבר לילדיהם רגשית. במיוחד אבות. הם אף פעם לא מסתובבים ומתחברים רגשית עם ילדיהם. החלטתי לבנות את הקשר הרגשי הזה עם אבי, לאט ולאט. זה התחיל בדיבורים על פרידה אינטנסיבית. אמרתי לו שנפגעתי ולראשונה זה 32 שנה בכיתי מולו. הוא אמר את מה שהוא יגיד הכי טוב - זה בסדר, זה יהיה בסדר '. הרגשתי טוב לדבר שוב על חיי האישיים, עם הורה. עכשיו אני מקפיד לדבר על דברים נוספים מחיי או מחיי. מלבד הדיונים הפוליטיים או האמיתיים הארציים שלנו, אני משלב איתו יחסים בין אישיים בריאים. אני מדבר על חיי הדייטים שלי, על התחושות שלי כלפי כמה דברים אישיים ועל המשפחות שלנו בכלל ושואל אותו שאלות על דברים שקשה להם לפתוח עליהם.
זו הרגשה טובה להיפתח לאב מזדקן ונבון מכיוון שהוא מחזיר לו שוב ומדבר בפתיחות רבה יותר והלוואי שהייתי עושה את זה מזמן. אני חושב שלוקח צעד ראשוני לקראת בניית קשר רגשי עם ההורים שלך חשוב מאוד, גם אם הם קצת אבודים כיצד לעשות זאת.
מה אתה חושב על זה?
התחל שיחה, לא אש. פרסם בחביבות.
פרסם תגובה
